לדלג לתוכן

איתמר בן-אב"י

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף איתמר בן־אב"י)
איתמר בן-אב"י
איתמר בן־אב"י
איתמר בן-אב"י, 1912
איתמר בן-אב"י, 1912
לידה 31 ביולי 1882
ירושלים, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 באפריל 1943 (בגיל 60)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה בן-ציון בן-יהודה
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1908–1943 (כ־35 שנים)
בן או בת זוג לאה אבושדיד עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים דרורה בן אב"י עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

איתמר (בן-ציון) בן-יהודה (31 ביולי 1882 – 8 באפריל 1943)[1] היה עיתונאי עברי, פעיל ציוני ונמנה עם מייסדי נתניה ואבן יהודה. בנו של מחיה השפה העברית אליעזר בן-יהודה (וידוע בשל כך כ"ילד העברי הראשון").

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשם בן-ציון בן-יהודה בעיר העתיקה בירושלים ב-31 ביולי 1882 (ט"ו באב התרמ"ב[3]) על אף כי שם משפחתו המקורי הוא : פֶּרלמן (בכתיב יידיש: פערלמאַן) לאחר שינויו של אביו הוסב לבן-יהודה, למחיה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה ואשתו הראשונה, דבורה. אב"י הוא ראשי תיבות של שם אביו (אליעזר בן יהודה) .

טקס ברית המילה שלו נערך על ידי מוהל ספרדי (משום שהרבנים האשכנזים בירושלים החרימו את אביו), ואביו בחר לו את השם "עֵבֶר", אך נתקל בהתנגדות הסובבים בטקס. אמו רצתה בשם "אִיתָמָר", על שם איתמר הכהן, משום שאהבה את השם ואת עץ התמר שגדל בחצר ביתם; אולם גם השם הזה לא התקבל על ידם בהסכמה, ואביו הציע את השם "בן-ציון". בהגיעו לבגרות, החליט בן-ציון לשנות את שמו הפרטי לאיתמר.[4]

בשם "בן-אב"י" הוא השתמש בעיקר כשמו הספרותי. הוא גם כונה "הילד העברי הראשון" – יליד ארץ ישראל הראשון, בזמן המודרני, ששפת אמו הייתה עברית.

הוריו לימדו אותו לדבר רק עברית, כלשון דיבור יומיומית בתקופה שמיעוט קטן הבין אותה. לפי עדות בני המשפחה, איתמר לא דיבר כלל עד גיל 3. אמו שרה לו ברוסית בסתר, וכשאביו גילה את הדבר התפרץ בכעס, ואז החל הילד לדבר. חייו כילד העברי הראשון היו קשים: על איתמר נאסר לצאת מהבית ולהתרועע עם בני גילו[5] (שלא דיברו את שפתו), וגם בביתו סבל מבדידות שכן אביו היה עסוק מאוד במפעלו האדיר והקשה של החייאת השפה העברית. יתרה מזאת, אביו שלח אותו ללמוד בבית הספר אוולינה דה רוטשילד אף שהיה זה בית ספר לבנות בלבד, משום שבית ספר זה היה היחיד שלימד בשפה העברית. לכל זאת נוספו קשיי היום-יום שהיו נחלתם של כל תושבי הארץ: עוני, רעב ומחלות.

משפחתו הוחרמה על ידי החרדים האשכנזים מהיישוב הישן בירושלים בגלל פועלו של אביו; לדעתם, העברית היא שפת הקודש שאין לעסוק בה בענייני חולין. בני גילו בודדו אותו והתנכלו לו. מכה קשה נחתה עליו עם מות אמו כשהיה בן 9.

קריירה עיתונאית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1900 יצא בן-אב"י לפריז,[6] שם למד בבית המדרש למורים של כי"ח, אולם במהלך לימודיו סולק מבית הספר.[7] בגיל 19 שב לארץ ישראל והתגורר ביפו במשך שבעה חודשים.[8] עם שובו הציעה לו רוזה יפה ללמד בבית הספר לבנות ביפו,[9] אולם לאחר שלימד במשך חודש אחד, קיבלה יפה הוראה לפטרו.[10] בשנים 1904–1908 למד מדעי הרוח באוניברסיטת ברלין.[11] בברלין התגורר עם אחותו, ימימה.[12]

לאחר הפיכת הטורקים הצעירים ב-1908, חזר בן-אב"י לירושלים לשמש כעורכו של עיתונו של אביו, "האור", שהפך באותו הזמן לעיתון יומי במקום דו-שבועי.[13] לדברי בן-אב"י, לאחר שתורגמו דבריו לשלטונות העות'מאניים, על כך שהם עתידים להפסיד במלחמה נגד איטליה (מה שאכן קרה), עצרה אותו המשטרה וסגרה את "האור".[14]

בן-אב"י המשיך את מפעלו של אביו לאחר שזה נפטר, ויש לו חלק גדול בהתפתחות העיתונות העברית. היה המייסד והעורך של העיתון "דואר היום" בין השנים 1919–1929 בשיתוף עם קבוצת הסוללים. מ-1924 ערך בן אב"י שבועון בלשון האנגלית בירושלים, "Palestine Weekly".[11] הוא הכניס לתוך העיתונים שערך סגנון מודרני של העיתונות הפופולרית האירופית והאמריקאית של אותה התקופה. הוא שימש גם ככתב בירושלים של "הטיימס" וה"דיילי מייל" וכתב גם בעיתונים צרפתיים.[11]

איתמר בן אב"י נמנה עם מעריציו של זאב ז'בוטינסקי. ב-1929 הוא מסר את העיתון "דואר היום" לידי מפלגת צה"ר, אותה הנהיג ז'בוטינסקי, אולם המשיך לפרסם מאמרים בעיתון בתור אורח. ב-1 וב-4 בפברואר 1929, לאחר שז'בוטינסקי השהה את פרסום מאמרו של בן אב״י במשך ימים רבים, לבסוף פורסם בעיתון מאמר פרי עטו של בן אב"י בשם "פלשתיניות",[15] בו דיבר על "יישותם של דוברי הערבית בארץ ישראל", שזכותם עליה אינה נופלת מזו של "שבי הגולה", ובו אף כתב כי "אין לנו צורך ברוב עברי בארץ האבות" והביע תקוה כי הערבים "יתחברו לגוף העברי הגדול". ז'בוטינסקי מחה בפניו בחריפות על הדברים הללו.[16][17]

התייחסותו לטבח בארמנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 במאי 1909, לאחר טבח אדנה שהחל בחודש אפריל, פרסם בן-אב"י, כעורך "הצבי", מאמר־מערכת בשם "אנחנו", בו האשים את היהודים בעמידה מן הצד ואדישות אל מול הטבח שעורכים הטורקים בארמנים: "חמשה־עשר אלף ארמנים נשחטו...והמספר הזה אינו אומר לנו כלום!... יש עוד עם אחר בעולם הסובל כיהודים". בן-אב"י טען במאמר כי היהודים בירושלים אינם אוספים כספים לתרומה, למרות בקשת העדה הארמנית, וזאת מתוך אתנוצנטריות, ומשום כך החליט לפתוח בעיתון מגבית "לטובת הארמנים הנשחטים" ולפרסם קול קורא ליהודי ארץ ישראל: "הנה קוראים אנחנו לכל היהודים בארצנו למסֹר לידינו, במערכת, לשם הארמנים את נדבותיהם... הישמעו היהודים? הימלאו אחר קריאתנו?".[18] בהמשך אותו החודש, המשיך בן אב"י לפרסם בעיתון ידיעות על הטבח המתחולל ומצבם של הארמנים.[19][20]

"פרשת ענתבי"[21]

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פתיחה עוקצנית למאמר ביקורת נגד אלברט ענתבי, מאת בן אב"י, 'הצבי' 1909

לאור רצונו של בן אב"י לחזק את עיתונו הצבי כעיתון מוביל, וכחלק מיישום אסטרטגיה שנפוצה בתקופתו להרחבת קהל קוראי עיתונו, הוא בחר להיטפל לאברהם אלברט ענתבי באמצעות סדרה בת 19 כתבות שפרסם כנגדו. רוב הכתבות פורסמו בעמוד הראשון של "הצבי", ועל כולן חתם בן אב"י. במסגרת מסע ההשמצה שהחל באביב 1909, בן אב"י ואביו, אליעזר בן-יהודה, פרסמו מאמרים רבים התוקפים את ענתבי. רוב המאמרים הכילו את הכותרת "הנרגנות הגדולה" והתפרסמו בשער העיתון, כשבסופם חתם בן אב"י. נקודת המוצא של סדרת הכתבות הוצגה בעיתון כמלחמתו של עיתונאי חלש אל מול איש רב עוצמה. תוכן המאמרים הכיל השמצות כנגד ענתבי, וחשף אמנם התנהגות לא נאותה, אך לא פלילית. בין המאמרים שפרסם בן אבי, היו ידיעות שחשפו איך ענתבי חתר כביכול תחת נסים בכר והביא לפיטוריו, איך השפיל מורים שעבדו לצדו, ואיך רימה את אנשי בית חולים "משגב לדך" בעסקת מקרקעין. את הידיעה האחרונה הכחישו נמרצות אנשי בית החולים.

ב-25 במאי 1909 פורסמה ב"הצבי" ידיעה קצרה שההנהלה הראשית של כי"ח פקדה על ענתבי לחזור לפריז להתייעצות בנוגע לתפקידו. לאחר מספר ימים פרסם העיתון ידיעה לפיה ענתבי יודח בקרוב בשל ה"תלונות" הרבות נגדו בארץ, כביכול.

לאור מסע ההשמצה, עיתון "החרות", שהחל לצאת לאור באותה תקופה, עמד לצדו של ענתבי, בעוד "הצבי" חזר והכפישו.

בן אב"י הודיע שבתוך מספר שבועות יחשוף עדויות על מעשי שחיתות של ענתבי, וכוונתו הייתה להשתמש במסע ההשמצה כסדרת מתח, שפרטיה יפורסמו בהדרגה. אולם למרות הבטחותיו, לא הצליח בן אב"י לספק הוכחות להאשמותיו, ו"החרות", ביודעו כי אין בידי הראשון אף מסמך, דרש ממנו בלעג להציג את המסמכים נגד ענתבי, אם אכן לטענתו נמצאים בידיו. עם זאת, היעדר ההוכחות לא גרם לבן אב"י להפסיק את מסע ההשמצה כנגד ענתבי, והוא המשיך להשתמש במגוון טקטיקות רטוריות כדי להכפיש את שמו.

עם ריבוי ההאשמות חסרות הבסיס כנגד ענתבי מצד בן אב"י, נפוצו שמועות כי ענתבי עומד לתבוע את "הצבי" על הוצאת דיבה, אולם שמועות אלו לא גרמו לבן אב"י להפסיק להשתלח בו. הוא לא הסתפק רק בפרסום כתבות בעיתונו, ויזם עצרת מחאה נגד ענתבי בבית העם בירושלים, שלוותה במסע פרסום נרחב בעיתונו וכללה כ-200 משתתפים. בן אב"י נשא את נאום הפתיחה, ואחריו יצחק בן-צבי נשא נאום חברתי-כלכלי. בסוף העצרת ניסחו המשתתפים מכתב משותף הקורא להנהלת כי"ח לפטר את ענתבי מתפקידו.[דרושה הבהרה]

העיתון "הפועל הצעיר" התייחס בלגלוג למסע ההשמצה כנגד ענתבי, ולדבריו, מאמריו אלו של בן אב"י היו מלאי התפארות ריקה.

"פרשת ענתבי" החלה לדעוך בחודש יולי 1909, ונפסקה לחלוטין בתחילת חודש אוגוסט של אותה השנה. אמנם מסע השמצה זה העלה את תפוצת "הצבי", אך הביא עמו פגיעה כלכלית, כשהברון רוטשילד, שתמך בעיתון כספית, כעס על מסע ההשמצה וקיצץ את תמיכתו בעיתון בחצי. למרות ההשמצות כנגד ענתבי, חזרו השניים להיות ידידים, וזה האחרון סייע לבן אב"י להיחלץ ממשפט בחודש ספטמבר 1909, ולאחר מכן סייע לו ליישב את ההדורים עם משפחת אבושדיד, משפחתה של אשתו לעתיד.

בן אב"י כתב בזיכרונותיו כי סיבת פתיחת מסע ההשמצה באה בעקבות שמועה שהגיעה אליו על השפלתו של אחד ממורי כי"ח ופיטוריו בידי ענתבי. במקום אחר בזיכרונותיו הודה שהחליט להפוך את המאמר הראשון כנגד ענתבי לסדרת מאמרים במטרה להגדיל את תפוצת העיתון. טענה נוספת לסיבת מסע ההשמצה היה סכסוך עסקי ששרר בין משפחת בן יהודה לענתבי. טענות אחרות הסבירו כי העימות בין בן אב"י לענתבי נבע בעיקר מהשקפותיו הפוליטיות של ענתבי, שהסתייג אמנם מהציונות המדינית, אך שאף לשתף פעולה עם הציונים. עם זאת טען ענתבי כי הציונות מזיקה לאינטרסים של העם, ולדעתו הציונים היו חייבים להימנע ממעשים שיכולים להסעיר את הרוחות בעולם, כדי לא לשמש כמקור להסתה בעיתונות הערבית.

עסקנות ציונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
איתמר בן אב"י, 1933

כילד העברי הראשון נתפס בן אב"י כ"אדם שנועד לגדולות", אך בשל זיהויו כבן העלייה הראשונה נמנעה ממנו השתלבות מלאה בחיים הפוליטיים וכך נזכר כ"הבטחה שלא מומשה".

לדברי בן-אב"י, פעילותו כנואם החלה במהלך ירח הדבש שלו, ב-1912, כאשר התבקש על ידי הציונים בקובנה לשאת בפניהם נאום בעברית על ערביי ארץ ישראל, תמורת תשלום. בעקבות הצלחת הנאום, הוא הוזמן לערים נוספות, ובהן ורשה, לודז' וברדיצ'ב, ונאם בהן בעברית בהגייה ספרדית. בעקבות הצלחת נאומיו, החליט ללטש את כישורי הנאום שלו גם בשפות אחרות שידע.[22] את משכורתו הראשונה קיבל לדבריו ב-1915, עבור תרגום לעברית של החוברת מאת אהרן אהרנסון, שעסקה בארבה ודרכי המלחמה בו.[23]

בן אב"י עסק גם בפעילות ציונית למען המדינה שבדרך, שכונתה בפיו "יהודה העצמאית". הוא אף ניהל במשך תקופה מסוימת משרד בשם "יהודה העצמאית" בירושלים. ב-1914–1915 הוא נאסר על ידי השלטון העות'מאני.[11] לאחר מכן נסע עם רעייתו לארצות הברית, שם נפגשו עם אליעזר וחמדה בן-יהודה,[24] ובן-אב"י ערך מסע נאומים מעיר לעיר בנושא העם היהודי בגולה.[25] ב-1917 השתתף בקונגרס העמים המדוכאים בפילדלפיה, שנשיאו היה טומאש מסריק. ב-1919 היה נספח למשלחת הציונית בועידת השלום בפריז. במשך תקופה קצרה שימש כמזכירו של חיים ויצמן.[11] בנובמבר 1921 התקיימו שיחות בלונדון בין מספר מנהיגים ציוניים בבריטניה, ובהם חיים ויצמן, לבין ריאד א-סולח, שעסקו בשתי טיוטות להסדר בין היהודים והערבים בארץ ישראל, שאחת מהן הוכנה על ידי בן-אב"י, תוך התייעצות עם סולח עצמו. הקשר בין בן-אב"י לסולח נוצר על ידי אשר ספיר, חברו ללימודים של סולח ועמיתו של בן-אב"י בהוצאת "דואר היום". הצדדים לא הגיעו להסכם.[26]

בן-אב"י הצטיין כנואם והיה שליח קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל בארצות שונות,[11] וגם שליח מטעם ארגון ההתיישבות "בני בנימין", שהוא תרם לייסודו. ב-1929 נאסר על ידי השלטון הבריטי בשל מאמריו החריפים בנושא הכותל המערבי ומאורעות תרפ"ט.[11]

אחד מהישגיו הציבוריים הגדולים היה חלקו בייסוד העיר נתניה. שכונת נוה איתמר הסמוכה לעיר קרויה על שמו וכן שדרות בן אב"י בעיר. כמו כן, קיים בעיר בית ספר הנושא את שמו. בן אב"י היה גם ממייסדי אבן יהודה.[11]

כעיתונאי וכעסקן ציוני, ראה בן אב"י בעיני רוחו את הימאות העברית וכתב על כך כמה מאמרים נלהבים מעל דפי העיתונות העברית בשם "חזון הימאות העברית" (1913) עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מיד עם סיום המלחמה בשנת 1918, הוקמה ועדת המים ו-15 שנים לאחר שהתפרסמו מאמריו הראשונים על ימאות עברית, הוקמה ב-1928 האגודה הימית הראשונה "זבולון". עד סוף ימיו לא הפסיק בן אב"י לתמוך רוחנית באגודת יורדי ים זבולון וכתב מאמרים נלהבים בזכות האגודה, שתרמו לא מעט להצטרפות לשורותיה. מאוחר יותר בראשית שנות הארבעים, התמנה כנציגה של התנועה הימית בארצות הברית ממנה פעל לגיוס תומכים ותורמים לתנועה הימית הארצישראלית.

תוכנית הקנטונים

הרשות לכל אזור... להגן על חופשתו, להצביע בענייניו הפנימיים, לקבוע את מדיניותו לעתיד לבוא... זה יהיה ביתנו הלאומי, צר וקטן היום, רחב וגדול מחר... אם בית לאומי לנו אכן - יחלקו־נא את ירושלים לשלושה אזורות - יהודי, מושלימי ונוצרית... וירושלים העברייה... תהיה אז יותר יפה, יותר נעימה, יותר אהובה וקדושה מכל ההדר והתפארה העכשוויים שאינם בידינו

איתמר בן-אב"י, פלפלאות, דואר היום, 8 בספטמבר 1929

בן אב"י הטיף לחלוקת ארץ ישראל לאזורים (קנטונים) יהודיים וערביים[27] עם אוטונומיה משל עצמם,[28] כדוגמת הקנטונים של שווייץ.[29][15] הוא הציע ליצור "ברית כנען" עם מרונים, דרוזים, מתואלים ומיעוטים נוספים, שחששו מהתנועה הפאן-ערבית. הוא היה בין הציונים הראשונים, שתבעו בשנות ה-20 לצרף את חצי האי סיני לתחום ההתיישבות היהודית.[30] הוא גם מחה נגד מגמת ההתרכזות של היישוב היהודי במישור ובעמקים בלבד - בהם היה רוב יהודי, והציע לבנות עיר עברית חדשה בהר כנען אל מול שקיעתה של צפת ולהקים חברון חדשה לצדה של העיר הערבית העתיקה. הוא סבר כי הוויתור על אזור ההר מאפשר לערבים לכבוש אותו. הוא צידד בהקמת "יהודה מידית" וסבר שבהגיע מלחמה עולמית שנייה, יזכו היהודים ל"יהודה החלומית". אף על פי שגדל בבית חילוני, אימץ לעצמו עמדה חיובית כלפי דת ישראל וגרס כי התחייה הלאומית בארץ ישראל, כאשר היא חסרה התעוררות דתית, תגרור אחריה התנוונות נפשית.[31]

מחדש השפה העברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן אב"י המשיך את מפעלו של אביו בפיתוח השפה העברית. מבין המילים הרבות שהמציא: ימאות,[32] עצמאות, מכונית, אכזבה, עיתונאי, ביטאון, אלחוט, מרפאה, מדינאי, מטרייה, סיפון, משוריין, תקרית, תקדים ועוד. לדבריו, יצר גם את המילים: סביבון, רעשן ומפית.[33] למוסד בית-מחוקקים חידש את המילה "מורשון"[28] ולמונח "פאטריוטיזם" חידש את המילה "אבותיות".[30]

במקביל לחידוש מילים בעברית, תמך בן אב"י גם בשפה הבינלאומית אספרנטו. הוא גם קרא להחלפת האלפבית האשורי בלטיני (ליטון),[34] כדי להקל על הפיכת הלשון העברית ל"אספרנטו יהודית". פעמיים ניסה להוציא שבועונים עבריים בכתב הלטיני, ha Savuja ha Palestini ("השבוע הפלשתיני"), בירושלים ב-1928, ו-Deror ("דרור"), בתל אביב ב-1934, אולם הם לא האריכו ימים.

אהבתו ללאה אבושדיד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיר האהבה "שלום", עיתון 'הצבי', 5 בינואר 1910,[35] שבו רמז בן-אב"י על כוונתו לשלוח יד בנפשו בשל הרחקת אהובתו ממנו.[36]
מערכת עיתון דואר היום בשנות ה-20. בשורה הראשונה יושבת שנייה משמאל: לאה אבושדיד, משמאלה יושב איתמר בן אב"י ולצידו ישעיהו קרניאל (עזמות). בשורה השנייה שני מימין - העיתונאי והסופר אהרן אבן-חן. מימינו: רעייתו עטרה אבן-חן. שלישי משמאל עומד העיתונאי אורי קיסרי.

סיפור אהבתו של בן אב"י ללאה אבושדיד זכה לפרסום רב. אבושדיד הייתה בת למשפחה עשירה ומיוחסת מעדת המערבים, חלק מהיישוב הספרדי הישן, בן-אב"י התאהב בה בגיל 26 והיא עודנה נערה, ולמרות אהבתה לו, לא העזה להמרות את פי אמהּ, שהתנגדה לנישואים בין השניים. הסיבה להתנגדות לשידוך הייתה בעיקר בגלל מוצאו של בן-אב"י, שהיה אשכנזי ממשפחה ענייה ולא מרוקאי, ובגלל אופיו הסוער. היישוב הקטן בארץ עקב בדריכות אחר סיפור האהבה, שהתנהל כמעט בפומבי באמצעות שירי אהבה לוהטים שפרסם איתמר ללאה מעל דפי עיתונו "האור". את השירים הכתובים בעברית עשירה ופיוטית הקדיש לאהובתו, המכונה בשיריו בשם "אלה" (שיכול אותיות שמה) או "אלתי". שירי האהבה גרמו למשפחתה מבוכה רבה והם אסרו על בתם להיפגש עמו.

אחרי שלוש שנות חיזור עקר לא יכול היה איתמר לשאת עוד את ייסורי אהבתו המתסכלת. בשנת 1910 הוא כתב שיר התאבדות בשם "אקדחי", ובו המילים:

עַל הַשֻּׁלְחָן הוּא מֻנָּח,
עַל הַשֻּׁלְחָן הוּא שׁוֹכֵב
וּמַמְתִּין לִפְקֻדָּתִי.
הוּא מְפַהֵק וְנוֹצֵץ,
הוּא מַאֲרִיךְ לְשׁוֹנוֹ
וְתוֹהֵה לִקְרָאתִי.
כִּי מֵאָז אֲהַבְתִּיהָ וְלִבִּי כָּאוּב
לֹא יָזוּז הָאֶקְדָּח מִמּוּלִי.
בֵּין סִפְרֵי־רוּחִי,
עַל שֻׁלְחָנִי הָאָהוּב,
נוֹשֵׁם הוּא, הַמָּוֶת, כְּבָר לִי.
הוּא שׁוֹכֵב וְנִרְדָּם,
הוּא חוֹלֵם חֲלוֹמוֹ
וּפוֹעֵר אֶת פִּיו.
הוּא אוֹמֵר לִי: מָתַי?
מָתַי תִּקְרָאֵנִי
אוֹתְךָ לְהַחֲרִיב?
כִּי מֵאָז הֵשִׁיבְתָנִי נַעֲרָתִי רֵיקָם
לֹא אֶחְדַּל מֵהַבִּיט לְפָנַי.
וְחוֹשֵׁב מַחְשָׁבוֹת, וּמִיָּד אֲנִי קָם
לְקָחְתוֹ וּלְהַקְלִיעוֹ אֶל עֵינַי.
הוּא נוֹצֵץ וְקוֹסֵם,
הוּא מַזְהִיר וְשׂוֹרֵף
וְדוֹבֵר הָאֱמֶת:
אַל תִּירָא, יְדִידִי,
וּבִן־רֶגַע אֶחָד
אַתָּה יוֹרֶה וּמֵת!
כִּי מֵאָז אֲנִי גַּלְמוּד וְיוֹשֵׁב כְּגֹלָם
וְרֵיק גַּם מֵאַהֲבָה –
חָדַל מְאוֹר־הַיּוֹם, חָדַל הָעוֹלָם
וְהַחַיִּים הִתְנַפְּצוּ לִרְבָבָה.
הוּא זָז מִמְּקוֹמוֹ,
הוּא נִקְרַב אָז אֵלַי
וַאֲנִי אוֹחֲזוֹ.
וּפוֹתְחוֹ אָז אֲנִי,
וּמוֹצֵא בּוֹ כַּדּוּר
וּלְרָקָּתִי סוֹעֲדוֹ.
כִּי נִמְאַס לִי הַכֹּל – אֲפִלּוּ יָפָתִי,
אֲשֶׁר בָּחֲרָה כָּךְ לִחְיוֹת בִּלְעָדַי.
הֲטִי־נָא אָזְנֵךְ, הוֹי, אַתְּ יַלְדָּתִי . . .
עוֹד רֶגַע רַק – וְתִבְכִּי לִבְלִי־דַּי!

השיר, שעורר סערה רבה בקרב יושבי ירושלים, הביא לראשונה את אביו של איתמר, אליעזר בן-יהודה, להתערב במתרחש. הוא פנה בבהילות לאלברט ענתבי, שהיה מקורב למשפחת אבושדיד ולאחיה של לאה, הרופא אברהם אבושדיד, ובהתערבותו פנתה האם ללאה ושאלה אותה לרצונה. לאה ענתה לה "לא אמרה את פיך, אך לא אנשא לאיש אחר". האם, בקבלה תשובה זו, נאותה "לקבל את גזר הדין" ולאפשר לבתה להינשא לבחיר לבה. גם אז נאלץ איתמר להמתין כמעט שנתיים, עד שהתנאים נחתמו, ובהם סעיפים תמוהים כמו חובתו של איתמר לשעבד את כל משכורתו לאשתו הטריה, וכן להתחייב כי אם תיפרד מעליו - ישלם לה כפל נדוניה, שאותה כלל לא קיבל. השניים נישאו בערב פסח שנת תרע"ב במלון אמדורסקי.[37]

אהבת איתמר בן אב"י

אֶת לֵאָתִי אָהַבְתִּי לַמְרוֹת רְצוֹנָהּ
מִי יִתֶּן יָכֹלְתִּי לָסוּר לִמְעוֹנָה
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ כָּל כָּךְ
אֲנִי נוֹשֵׁק אוֹתָךְ כָּל כָּךְ
לוּ אֲהַבְתִּינִי לֵאָתִי
חַיַּי לָךְ וּמוֹתִי

פזמון שירו של דודו ברק

הפרשה הונצחה בספר "אהבת איתמר" של דבורה עומר, וכן בשירו של הפזמונאי דודו ברק, "אהבת איתמר בן אב"י".[38]

אחרית דבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939 הוסיף מצבו הכלכלי להידרדר, והפך לקשה מנשוא. על כך כתב במכתב שפרסם לידידיו ולמכריו, "לקולל אני רוצה" (להשמיע קול). אולם קולו לא נשמע. לאחר מכן היגר לארצות הברית עם בני משפחתו.

בשנת 1943 (י"ג בניסן תש"ג) נפטר מהתקף לב בארצות הברית בגיל 60. בשנת 1947 (י"ב באדר תש"ז) הועלו עצמותיו לקבורה בבית הקברות בהר הזיתים שבירושלים.[11]

במותו ספד לו המשורר אביגדור המאירי:

"כל ימי חייו התהלך ודגל בידו. דגל תכלת שמיים ולובן השמש הלוהטת. דגל זה היה ספק דגל ספק עפיפון ילדים (...) כולנו חייכנו לו לילד הנצחי וכולנו לא ידענו שאת חלומותינו אנו הוא מדובב בלא יודעים, בלא יודעיו ובלא יודעינו."

הנצחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר פטירתו של איתמר בן אב"י נוסדה במזרח נתניה שכונת פועלים חדשה ונקראה על שמו - נווה איתמר. בן אב"י היה דוברה של קבוצת מייסדי נתניה והוא שהציע את השם נתניה על שם נתן שטראוס. כשהובא ארונו לישראל הוא עבר דרך נתניה ומשם הובא לקבורה בירושלים.

ביתו - "בית איתמר בן אב"י" - שוכן בשדרות בן אב"י בנתניה, שנקראו על שמו. כמו כן על שמו של בן אב"י נקראו שמות רחובות במספר ערים נוספות בישראל, ובהן: ירושלים, תל אביב, ראשון לציון, כפר סבא והוד השרון. רחוב איתמר ברמת גן נקרא על שמו.

הגן הציבורי הראשון של המושבה אבן יהודה (שנקראה על שם אליעזר בן יהודה, ושבן אב"י היה ממייסדיה), שהוקם בשנת 1964, נקרא על שם איתמר בן אב"י - "גן איתמר". מסע ההלוויה של בן אב"י מחיפה לירושלים עצר גם באבן יהודה, בנקודה שבה נמצא הגן, ועל כן הוחלט לקרוא לגן על שמו.

כמו כן נקראו על שמו בתי ספר במספר ערים בישראל, ובהן בנתניה, בראשון לציון ובתל אביב.

רחוב איתמר בן אב"י, נתניה
רחוב איתמר בן אב"י, נתניה

משפחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאיתמר ולאה נולדו שלוש בנות: דרור-אילת, הבת הבכורה – נולדה בניו יורק[39] ונפטרה בגיל 4 (ב-3 בספטמבר 1921),[40] דרור, הבת האמצעית - נקראה על שם אחותה שנפטרה[41] (שינתה את שמה לדרורה) ורינה, הבת הצעירה. דרורה הייתה עובדת בכירה בתחנת־הרדיו "קול ישראל" ונישאה לאיש הרדיו משה חובב. בנם הוא גיל חובב. רינה נישאה לרוקח אבי רז, בעל בית המרקחת "אלבא" בירושלים ולימים יו"ר הסתדרות הרוקחים.[42] בנם הוא פרופסור איתמר רז, יושב ראש המועצה הלאומית לסוכרת.

עץ משפחת איתמר בן אב"י


 
 
 
 
אליעזר בן-יהודה
 
חמדהדבורהרחמים שלמה אבושדיד
 
ריינה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אהוד
(נפטר בגיל צעיר)
 
 
עדה
 
 
דבורה
(נפטרה בגיל צעיר)
 
אביחיל
 
 
שלומית
 
 
איתמר בן-אב"י
 
לאה אבושדיד
 
אברהם אבושדיד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מקס ויטמן
 
דולה (דבורה)
 
אהוד-שלמה
 
זלפה
 
פיליפ גיא
 
ימימה
 
עטרה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישראל אדלר
 
דוד אלדר
 
ראומה אלדר
 
הדסה
 
משה חובב
 
דרורה בן אב"י
 
מונרו פולארד
 
ז'אן פרו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דפנה ארמוני
 
איתמר
 
גיל חובב
 
 
אלה ארמוני

ספרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

איתמר בן אב"י חיבר מספר ספרים, העוסקים בעיקר בשאלות ארץ ישראל והמדיניות הציונית. חמישה מספריו תורגמו לאנגלית ולצרפתית.[11] בין הספרים שהוציא:

  • כנען ארצנו, 5,000 שנות ישראל על אדמתו, ללא הפסקה, תרצ"ב (1931).
  • עם שחר עצמאותנו - זכרונות חייו של הילד העברי הראשון, הוצאת הוועד הציבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב"י, 1961.
  • החצוף הארצישראלי,[43] הקדמות: ירון לונדון ומאיר שלו; ערכה וכתבה הערות: מיכל זמיר; ידיעות ספרים, 2016, (334 עמודים) - מהדורה מקוצרת ומוערת של הספר עם שחר עצמאותנו.[11]
  • ברקים, ירושלים: האור, 1914.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "בן־אבי (בן־יהודה), איתמר (בן־ציון)", בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 83–84 (הספר בקטלוג ULI)
  • הימה! - אוסף מאמריו הימיים הראשונים של איתמר בן־אב"י. הוצאת "זבולון" בשנה הראשונה לנמל תל אביב [1939]
  • חמדה בן-יהודה, נושא הדגל: חיי איתמר בן-אב"י. הוצאת בן-יהודה, תש"ד (1944)
  • נח בי (בירזובסקי), פני תל אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939
  • איתמר בן-אב"י - קובץ זיכרון ליום שובו אל אדמתו, הוצא על ידי מועצת העיר נתניה, אדר, תש"ז (1947)
  • דבורה עומר, הבכור לבית אב"י. הוצאת עם עובד, 1967
  • "50 שנות זבולון", יובלה החמישים של האגודה. ספטמבר 1978
  • דבורה עומר, אהבת איתמר. הוצאת עם עובד, 2001
  • גיל חובב, סוכריות מהשמיים. הוצאת מודן בשיתוף קרפד, 2007
  • מרדכי נאור, רבותי, העיתונות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, הפרק "העיתון היומי הראשון והעיתונאי הראשון", עמ' 25–32
  • גיל חובב, לאהוב בעברית: מכתבי האהבה של איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, קרפד ומודן, 2023

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איתמר בן-אב"י בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ יעל נעמני, סיפור החיים של איתמר בן אב"י נשאר טרי ב"החצוף הארצישראלי", באתר ynet, 26 בנובמבר 2016
  2. ^ איתמר בן אב"י (1943-1882), באתר עיריית רחובות-ארכיון
  3. ^ במהדורה הראשונה של ספרו האוטוביוגרפי, "עם שחר עצמאותנו: זכרונות־חייו של הילד העברי הראשון", מספר איתמר בן אב״י כי הוא נולד בט“ו באב שנת התרמ”ה (27 ביולי 1885); במהדורה השנייה כתוב כי יום הולדתו בט"ו באב התרמ"ב (31 ביולי 1882) והוא התאריך הנכון. [2] החצוף הארצישראלי, עמ' 27;
    יואב קרני, מתי נולד איתמר בן-אב"י?, לשוננו לעם כד, תשל"ג, עמ' 16–19
  4. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 32-31
  5. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 43, 46
  6. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 123, הערה 168
  7. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 140
  8. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 141
  9. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 143, הערה 223
  10. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 145
  11. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 החצוף הארצישראלי (2016), ביוגרפיה בכריכה הפנימית
  12. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 166
  13. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 175-174
  14. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 194-193
  15. ^ 1 2 החצוף הארצישראלי, עמ' 307: "'פלשתיניות', זהו השם שבו כיניתי את הקנטונים לערבים והזרים בכלל"
  16. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 70, 73-72
  17. ^ על פרשת העברת העיתון לידי ז'בוטינסקי, ראו: החצוף הארצישראלי, עמ' 300–309, 326
  18. ^ אנחנו, הצבי, 4 במאי 1909
  19. ^ חדשות אחרונות: הטבח בארמנים, הצבי, 17 במאי 1909; חדשות אחרונות: הטבח בארמנים, הצבי, 19 במאי 1909; חדשות אחרונות: הטבח בעדנה, הצבי, 20 במאי 1909
  20. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות - יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; מגיבים, 3. איתמר בן אב"י, "אנחנו" והארמנים, עמ' 123-119
  21. ^ עוזי אלידע, מתוך "העולם בצהוב" מאת עוזי אלידע, באתר העין השביעית, 26 במרץ 2015
  22. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 215-213
  23. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 227
  24. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 228, 233
  25. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 238-236
  26. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 91
  27. ^ אתר למנויים בלבד דוד מלמד, שלושה קנטונים לשלושה עמים, באתר הארץ, 7 ביוני 2019
  28. ^ 1 2 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 69
  29. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 242
  30. ^ 1 2 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 71
  31. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 72
  32. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 116, הערה 153
  33. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 46-45
  34. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 173–174, 193-192, 303-302
  35. ^ "שלום", הצבי, גיליון 79, (כד בטבת) 5 בינואר 1910
  36. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 185
  37. ^ על החתונה, ראו: החצוף הארצישראלי, עמ' 207-203; על ירח הדבש באירופה: עמ' 220-208
  38. ^ השיר באתר שירונט
  39. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 231
  40. ^ יוסף לנג, דבר עברית!, עמ' 823
  41. ^ החצוף הארצישראלי, עמ' 233: לאחר שנולדה בתם השנייה, קראו איתמר ולאה לבתם הבכורה שנפטרה, "דרור הראשונה" או "דרור א'"
  42. ^ אורי דרומי, אחרי מות | אבי רז, מראשוני הרוקחים בישראל, 1926–2010, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2010
  43. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 165: בתגובה למאמרו של בן-אב"י, "מה נתנה לנו ארץ-ישראל?", שנתפרסם בעיתון "העולם", כתב ראובן בריינין שני מאמרים שהתפרסמו באותו עיתון, בשם "מענה לבן-אב"י", בהם כינה אותו "החצוף הארצישראלי"
עורכי עיתון דואר היום
איתמר בן-אב"י • זאב ז'בוטינסקי • אהרן אבן-חן • שלמה גפשטיין • אב"א אחימאיר • בנימין זאב פון וייזל • יהושע השל ייבין • שמואל פרלמן • פסח גינזבורג

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=איתמר_בן-אב%22י&oldid=39641588"